ביקור חפוז וחופן המלצות לבולעני זמן ראויים

כמעט שנתיים חלפו להן מאז הפוסט האחרון, מה יהיה איתי. אני בהחלט רוצה לכתוב יותר, אבל בינתיים מפתחת מומחיות מדאיגה במציאת תוכן משובח לזמנים שבהם אני לא כותבת. כי זאת יש לדעת: מאחורי כל דחיין גדול מסתתר נדבן המלצות פנאי גדול יותר.

עברו בערך שנתיים מאז הפוסט האחרון שכתבתי, מה שמוכיח שעמדתי יפה בכל ההשמצות שייחסתי לעצמי לגבי התמדה וכתיבה הרגלית.* לכל הפחות, אני חושבת, זה מקדם את הדימוי שלי כאדם אמין ובמובן הזה מקנה לעצות שלי איזשהי הילה של מומחיות. וחלק ניכר ממומחיות, כפי שהאיר בפני חבר שחוקר את הנושא בעבודת הדוקטורט שלו, כרוך בלדבר כל הזמן על כמה שאתה מומחה. אז בתור מומחיות בכאבי כתיבה ומשברי ניהול זמן, אני מרשה לעצמי להרהיב עוז ולומר שאני לא סתם מוכשרת בזה, אני פאקינג פרו. חולצה לבנה מכופתרת, קו תחתון מתחת להכל, 18 טאבים פתוחים בדפדפן בכל רגע נתון ולפחות שלוש רשימות של דברים שצריך לעשות החודש (בגוגל קיפ, בקאלנדר ובמחברת שנרכשה בסכום שערורייתי בחנות היפסטרית למוצרי נייר). תאכלו אבק, דחייני ארנונה ובכייני יוגה שמתקשים לקום לשיעור של שש בבוקר. הכאוטיות שלכם מדגדגת לי בקושי את הסנוז העשירי של השעון המעורר.

אבל הי, אל תיתנו לרוח הקרבית של הפסקה האחרונה לתעתע בכם. זה אינו פרץ אנרגיה אלא סתם גל מרמור חמקני, שאין לראות בו זרז מוטיבציה להגשמת מטרות נשגבות. בפועל, אני כאן משתי סיבות ממוקדות, שאף אחת מהן אינה תורמת לקידום הדוקטורט שלי או שלכם:

  1. כדי לכתוב שאני רוצה לכתוב יותר (אך, כפי שהולך הסיפור הידוע, סוחבת אחרי כמה הרגלים מחורבנים שמושכים לי ברגל כמו ילד מנוזל ולא מאפשרים לי למפלצת הכתיבה שבי לפרוץ).
  2. כדי לחלוק כמה המלצות לדברים שעשיתי עם הזמן שלי בשעה שהייתי אמורה לכתוב (אולי נהפוך את זה לפינה קבועה?) ומצאתי כמעוררי מחשבה/ השראה/ פרופרוציות. גם זה חשוב לפעמים.

הראשון הוא הפודקאסט המצויין והממכר להדאיג שכל האינטרנט דיבר עליו לפני שלוש שנים, סיריאל, שגם ממרחק של זמן ורוויה מז'אנר הסדרות-הבלשיות-להאזנה, עומד בהבטחות של כל המיסיונרים שהפצירו בי להאזין לו בעוד ב-2014. מכיוון שמדובר בחדשות ישנות לא אכנס לפרטים, רק אציין שבשבילי החוויה שבאמת הדהדה פנימה הייתה פסיפס התחקיר המרהיב של שרה קאנינג וצוות ההפקה שלה. היו לא מעט ביקורות שתלו את הפופולאריות של הפודקאסט הזה בהבאת ה"מאחורי הקלעים" של העבודה העיתונאית ל"קדמת הבמה" (מגזין Wired קרא לזה "Audio Journalism") – ההתנדנדות הגלויה של קאנינג לאורך כל הסדרה לגבי חפותו או אי-חפותו של עדנאן סעיד, שהואשם לפי 15 שנה ברצח של חברתו היי מין לי, בהיותו בן 17 בלבד, ונידון למאסר עולם; תשומת הלב הבלתי סבירה שלה לכל פרט לפרט בפרשייה הזו – מהסתירות בעדות שהרשיעה את סעיד, דרך שיעור מזורז בפרישת תאים סלולריים כדי להוביל את המאזין יד ביד בנבכי לוג השיחות בטלפון של הרוצח לכאורה, ועד הדגמה יצירתית של הקושי לבחון כמה מהנחות המוצא בתיק הזה (למשל, ידעתם שכמעט בלתי אפשרי לזכור בפירוט מה עשיתם לפני חמישה שבועות? זה התזמון שבו החלה החקירה של סעיד, שעד היום לא מצליח לזכור איפה היה בזמן הרצח המשוער של חברתו לשעבר. כדי להדגים עד כמה המשימה הזו בלתי סבירה, קאנינג פותחת את הסדרה בראיונות קצרים שערכה עם מספר בני נוער, שנכשלים בזה אחר זה בניסיון להשיב על השאלה הזו). אין ספק שסיריאל הוא דוגמה מובהקת לטרנד שצובר תאוצה בעשור האחרון: עלייתם של העיתונאים ככוכבי הסיפורים שלהם, לצד המחבלים, הרוצחים, הפושעים והאנשים הפשוטים שעומדים במרכז הסיקור, וזוכים למעמד של סלבריטאים, בעוד מקבלי ההחלטות ומוסדות החוק נדחקים לשולי הבמה התקשרותית (ליבס וקמפף כתבו ספר שלם על התופעה הזו, ויש גם גרסת אמ;לק). אבל עבורי, זה לא היה רק רוחב היריעה של התחקיר הדקדקני והחשיפה המתמדת של המנגנונים מאחריו. מה שבאמת תפס אותי היה הבחירה לנקז את כל העדויות, ובראשן העדות של קאנינג עצמה כמספרת-חוקרת, לתוך המדיום החם והבלתי מרפה של אודיו. יותר מכל הראיות שהוצגו במהלך תריסר פרקי הסדרה, מצאתי את עצמי מובלת פנימה על-ידי הקולות הנחרצים, המהוססים, העולים ויורדים עם כל פנייה והתפתחות בפרשה. הרגעים שבהם קולה של קאנינג מתחמם או מתקרר, נסדק מעט או נבלם על ידי לגימת אוויר מופתעת – היו מבחינתי נקודות החיכוך שיצרו את הניצוצות בסדרה.

באותו עניין, כמה שבועות אחרי שגמעתי את סיריאל ונותרתי עם לב בצורת אוזניות במרכז החזה, נתקלתי בפודקאסט משובח אחר שנקרא Homecoming. בשונה מסיריאל, זו אינה סדרה דוקו-בלשית אלא תסכית של ממש, כמו בשנות ה-40 של המאה הקודמת, עם שחקנים (ביניהם דיוויד שווימר, קתרין קינר ואוסקר אייזק), אפקטים קוליים ונרטיב פיקטיבי. הסיפור מתרחש במתקן נסיוני לחיילים אמריקאים ששבו מהחזית עם הפרעת דחק פוסט-טראומטית, שאמור לספק להם מערך תמיכה עד שיוכלו להשתלב שוב בחיים האזרחיים. מבלי להיכנס לספוילרים, אספר שבמוקד העלילה עומדים היחסים המשולשים שבין היידי ברגמן, מטפלת וורקוהולית ומוכשרת שעובדת במתקן, לבין וולטר קרוז, חייל רגיש ורדוף, שראה את חברו ליחידה נדרס בברוטליות לנגד עיניו, והבוס של היידי (שווימר מיודעינו), שדוחק בהיידי לבצע את הניסוי שלשמו גויסה גם במחיר מעורר שאלות מבחינה אתית. מעבר לזה שהתסכית כתוב ומשוחק נהדר, השימוש שהיוצרים שלו עושים בסאונד הוא לא פחות ממהפנט.

כל הסיפור למעשה מובא דרך שיחות מוקלטות (בעיקר בטלפון וברשמקול), ללא מספר כל-יודע, כשהדרמה נבנית בעיקר באמצעות שיבושים בתקשורת ומגבלות האמצעים הטכנולוגיים. דוגמה נהדרת לזה אפשר למצוא כבר בפרק הראשון, שבו הבוס של היידי מתקשר אליה משדה התעופה, כשהוא אחוז אמוק לתפוס את הטיסה הבאה שלו ומתעלם בבוטות מבעיות הקליטה בקו ומהניסיונות הסבלניים של היידי להשתלב בשיחה. כל מי שאי פעם עמד בסיטואציה הזאת מכיר היטב את התחושה: מישהו מתקשר אליך אבל אין לו באמת זמן לדבר איתך, הוא נובח עליך שאתה לא מקשיב למרות שאתה מנסה ככל יכולתך להתגבר על הרחשים והקיטועים שבצד השני, וכל ניסיון שלך להשחיל משפט נהדף על-ידי מוען סמכותי וקצר רוח, שדווקא שומע אותך מצוין ולא מבין מה הבעיה שלך. זה מתסכל נורא. בדרך זו הסאונד הופך לכלי לשיקוף יחסי הכוחות בין הדמויות, ומעורר במאזין אי-נוחות וחוסר אונים ממש כאילו היה בנעליה של היידי הנזופה. יש עוד הרבה דוגמאות לשימוש המודרני הזה בסאונד, שניגש לז'אנר התסכית מפרספקטיבה רעננה ומתוכמת שמצדיקה הרנסנס העכשווי של סדרות אודיו. בקיצור, אני ממליצה.

[במאמר מוסגר: החיבור בין פוסט-טרואמה ואודיו מעניין גם בהקשר רחב יותר, מפני שבניגוד לצילום או כתיבה, השימוש בסאונד מכניס לעדות הפוסט-טראומטית את ממד הזמן. בתחום של לימודי ארכיון ומדיה (יש כזה, נשבעת) נהוג לעשות הבחנה בין שני נטיבים של עדות: הנתיב ההיסטורי הממוסמך, הכתוב, והנתיב של הטראומה – שעובר דרך שתיקות, גמגומים וכו'. אף על פי שמסמכים נוטים לקבל את הבכורה מבחינת חשיבות היסטורית, צריך לזכור שטקסט לא יכול לתפוס את שטף הזמן. טקסט הוא מדיום של מרחב, ואילו הקלטה היא מדיום של זמן. מהבחינה הזו טקסטים כתובים מצליחים ללכוד את התוכן של העדות, אך מפספסים את מה שמכונה "הפרפורמנס של העדות": ההתרחשות עצמה, הרגע שבו העד חוזר וחווה מחדש את ההתרחשות דרך הדיבור. במילים אחרות, הבחירה לספר סיפור על פוסט-טראומה בתסכית היא יותר מרכיבה על טרנד הפודקאסטים במקרה של "הומקאמינג", לדעתי.]

אחרון חביב הוא העיבוד הטלווזיוני של רשת סטארז ל"אלים אמריקאים", המובסס על הרומן עטור הפרסים של ניל גיימן, שאותו אני אוהבת מאוד. יש משהו מהמם, במובן של shocking, בזה שהספר יצא לאור ב-2001, ורק עכשיו הפכו אותו לסדרה. אני לא מצליחה לחשוב בשליפה מהירה על עוד ספר שכה מתבקש להחיות את הדימויים הקולנועיים שבו לכדי ייצוג ויזואלי, שלא לדבר על הרלוונטיות של הטקסט הזה לעידן טראמפ והכל. בלי השוואות לספר, כי מה זה כיף, הסדרה פשוט מעולה וגורמת לקולטנים בכל מיני מקומות במוח להבהב בחדווה. גם שם עולות הרבה שאלות של מדיה, שלא אצלול לתוכן אליהן מטעמי מיקוד ותעדוף משימות שפוי, אבל אלוהים יודע שאני רוצה.

המשך סופשבוע יעיל למי שחוגג,

דחיינונימית

*מודה ומתוודה שסיימתי את התזה, אבל לא רוצה להוציא את העיניים למי שעדיין לוחם את מלחמתו הצודקת על הזכות להיפטר מהעול הזה, לכן הצנעתי את ההערה הזו בהערת שוליים.

מודעות פרסומת

פשוט לכתוב

טוב, אז הנה זה בא. הנה ניסיון לכבות את מערכת הבקרה הראשית.

אני פותחת בהערת סוגריים שאולי תחרוץ מראש את גורלו של הניסיון הזה: אני לא מאמינה שיש דבר כזה "פשוט לכתוב". קודם כל כי מה לעזאזל פשוט בזה, ושנית כי כמו בכל תהליך – כשמתרגמים מחשבות למילים משהו חייב להשתנות בדרך. משהו מתווסף ומשהו הולך לאיבוד. המילים הן כמו משקולות בקרסולי המחשבות, מושכות למטה ומצמידות חזק לקרקע. לפעמים התהליך הזה כל כך אלים עד שהוא משתק. אותי, לפחות. אין שום דבר "טבעי" בכתיבה בעיני ולכן אני חשדנית כלפי כל הרעיון הזה של "לדבר" את המחשבות שלי ישרות אל הדף. ובכל זאת אני נותנת לזה הזדמנות כי נמאס לי לשבת כל היום מול מסך מרצד מבדידות מזהרת. הבדידות הזאת הפכה להיות הפילגש שלי, המפלצת שצריך להאכיל בסיפורים על מחסומי כתיבה, עצלנות, עייפות, ניהול זמן לקוי, האלבומים הכי עצובים של בק. הגעתי לנקודה שבה נגמרו לי כל הסיפורים. אני מדפדפת בהם בפעם השנייה והשלישית, מתעכבת על קטעים שאהבתי, מחזירה למדף ומחכה שעוד יום ייגמר. הזמן מקבל מין איכות צמיגית כזאת, הוא מרגיש כמו נוזל עכור ודביק שמטביע אותי בתוכו. אני צריכה אוויר. סגור סוגריים.

מצאתי את הפוסט הזה בבלוג "The Thesis Whisperer", שמציע לגשת לכתיבת התזה או הדוקטורט בחתיכות קטנות ולא מחייבות. דרך אחת היא לכתוב פוסט בבלוג שמיועד לקהל מדומיין (או לא מדומיין). ככה אפשר לשחק עם מחשבות בצורה חופשית ואסוציאטיבית בלי לחשוב יותר מדי על ניסוחים אקדמיים והערות שוליים לתפארת. מצד שני, המדיום מחייב אותך להיות קצר, ענייני ובהיר. זה נשמע לי נחמד. אבל יותר משזה נשמע לי נחמד, זה נשמע לי מוכר. הזכיר לי שפעם כתבתי בלוג בעצמי, שם ידעתי להפיק מילים על גבי מילים כעניין שבשגרה. חלק ניכר מהמילים האלה היה מביך וגרוע, אבל לפחות היה שם גוש של מילים שאפשר להצביע עליו ולומר, "רואה את הערמה הענקית הזאת? זה חרא". כלומר, הידיעה שהייתה שם כמות לא מבוטלת של מילים הייתה מנחמת. הרגשתי שעשיתי משהו.

וזה אולי המאבק הגדול ביותר של אקדמאים – מול החברה אבל בעיקר מול עצמם: להסביר איך עבודה כל כך אינטנסיבית נראית (ומרגישה) כמו עבודה שלא עושים בה שום דבר. לפעמים אני שומעת את עצמי מספרת לבן זוגי מה עשיתי היום, וזה הולך בערך ככה: קמתי בשעה לא סבירה (אמצע הלילה או אמצע היום), הוצאתי את הכלב, הכנתי קפה, קראתי מאמרים, ערכתי כמה שורות שכתבתי אתמול, הכנתי עוד קפה, קראתי עוד קצת, הלכתי לנמנם לשעה והתעוררתי בוכה מאשמה כעבור 40 דקות, חזרתי לעיין במאמר שכבר קראתי, כתבתי עוד כמה שורות, מחקתי אותן. זהו. אין לי משהו מוחשי להצביע עליו ולהגיד, את זה אני עשיתי! תחושת הכלום הזאת, הכלום שאני מסורה לו באופן כה טוטאלי מרגע שאני פוקחת עיניים ועד שאני שוקעת שוב בשינה, מוציאה אותי מדעתי. וכשאני עומדת שם מחוץ לדעתי ומשקיפה על עצמי מהצד, אני באמת לא מבינה מה הביג דיל ב"פשוט לכתוב". מה הסוד הגדול והמזדיין הזה שאנשים אחרים יודעים ואני לא יודעת?

אז השבוע קיבלתי כמה טיפים מאנשים נבונים ומנוסים בעניין הזה. השתעשעתי במחשבה להעלות אותם על הכתב על מנת לשכתב אותם בבוא היום למדריך מעשי לכתיבת דוקטורט. זה כנראה לא יקרה, חלקית בגלל שאני נוטה לשכוח עצות חכמות וחלקית בגלל שאני לא מאמינה שמישהו או משהו יכול ללמד אותי איך לכתוב דוקטורט. אבל זה לא אומר שאני לא הולכת לכתוב את הטיפים האלה כאן, כי זה כל הרעיון של מרחב בטוח ולא מחייב כמו בלוג, נכון? פשוט לשפוך לתוכו מחשבות, גם שלי וגם של אחרים.
ובכן, זה מה שלמדתי בשבוע הראשון של הדוקטורט:

  • לגשת לזה כמו פועל בסווטשופ. יש שעות עבודה, יש תפוקה לתת. עושים מה שעושים בטווח השעות המוגדר ואז הולכים הביתה. אין שום דבר רומנטי בכתיבה. השראה היא לא משהו שפשוט נוחת עליך ומניע את האצבעות שלך על מקשי המקלדת. זאת עבודה כמו כל עבודה, ולכן אין סיבה שנתייחס אליה אחרת.
  • התמודדות עם ביקורת: דרך אחת לחשוב על הערות פסקניות וקשוחות היא כמו על ביקורת עצמית. נגיד, כשאני עוברת על מסמך שכתבתי, אני מעירה לעצמי הערות חותכות ומוחקת דברים מיותרים. אני לא מנסחת את ההערות שלי בצורה עדינה ומפותלת כדי לגרום לעצמי להרגיש יותר טוב, אלא ניגשת ישר לעניין ("להוריד", "לא מדויק, למצוא ניסוח אחר", "לא עובד"). כשקורא חיצוני כותב לי הערות מהסוג הזה אני נעלבת, אבל למה לי? אני יכולה להתייחס לזה בצורה עניינית כאילו אני מתכתבת עם עצמי. כשאני עורכת את עצמי, אני לא רואה צורך לעטוף את זה ביותר מדי גינונים. כנראה שגם המנחה שלי חושב ככה, ולכן הוא לא מבזבז זמן על ניסוחים זהירים ומרומזים. הוא אומר לי מה עובד ומה לא בצורה הישירה ביותר. אם כבר, אני צריכה להעריך אותו על זה.
  • צריך לזכור שגם המנחה יכול לטעות. לקבוע פגישה ולנסות להבין את נקודות הביקורת שלו. להראות לו איפה קראתי דברים שסותרים או מאתגרים את הביקורת הזאת. לדבר לדבר לדבר על זה.  (25/6/17 – חוזרת בי מההערה הזאת. לא בטוח שחייבים לדבר על הכל עם המנחה, בטח שלא לשים את השיח הרגשי סביב הדוקטורט במוקד הפגישה. או כמו שאני אומרת לעצמי פעם ביום, בממוצע: תהיי עניינית לגבי זה).
  • לצאת לרוץ. ללכת. לעשות משהו שהוא לא ישיבה מול המחשב. לעשות מזה הרגל.
  • כשאני נתקלת בתיאוריה שאולי יכולה להתאים לטיעון שלי, לא לפחד לקחת ממנה את מה שאני צריכה ולהשליך את מה שלא. לא לוותר לגמרי על הרעיון רק בגלל שכל החלקים בתיאוריה לא מתיישבים אחד-לאחד עם הטיעון שלי. בגדול, לא לפחד לכתוב בגלל שאני "לא יודעת מספיק" או "לא ירדתי מספיק לעומק התאורטי של הדברים". קודם לכתוב. אחר כך לחשוב, לערוך, ושוב לחשוב.
  • מישהו שהמאמר שלו נדחה סיפר לי את הסיפור הבא: הוא קיבל ביקורת מארבעה קוראים – אחד חשב שהעבודה שלו היא יצירת מופת, השני כתב משהו בסגנון "הרעיון שלך קקי, ואתה קקי", והשניים הנוספים העירו הערות רבות ומפורטות לגבי הדברים שצריך לשפר בטקסט. כמובן שהוא ראה לנגד עיניו רק את הביקורת של הקורא השני, וזה השבית אותו לשבוע. אבל בדיעבד הוא הגיע למסקנה שגם הביקורת של הקורא הראשון לא ממש עזרה לו להתקדם. בשורה תחתונה, מחמאות זה נחמד, אבל כדי להשתפר צריך להתעכב רק על הערות קונסטרוקטיביות. תמיד יהיו אנשים שירצו להפיל אותנו ואנשים שינסו לנו לגרום להרגיש טוב. הכי מועיל להקשיב לאלה שפשוט באו לעבוד.

עד כאן להפעם. לפחות עד שאני אלמד איך לכתוב 10,000 מילה ביום.