ביקור חפוז וחופן המלצות לבולעני זמן ראויים

כמעט שנתיים חלפו להן מאז הפוסט האחרון, מה יהיה איתי. אני בהחלט רוצה לכתוב יותר, אבל בינתיים מפתחת מומחיות מדאיגה במציאת תוכן משובח לזמנים שבהם אני לא כותבת. כי זאת יש לדעת: מאחורי כל דחיין גדול מסתתר נדבן המלצות פנאי גדול יותר.

עברו בערך שנתיים מאז הפוסט האחרון שכתבתי, מה שמוכיח שעמדתי יפה בכל ההשמצות שייחסתי לעצמי לגבי התמדה וכתיבה הרגלית.* לכל הפחות, אני חושבת, זה מקדם את הדימוי שלי כאדם אמין ובמובן הזה מקנה לעצות שלי איזשהי הילה של מומחיות. וחלק ניכר ממומחיות, כפי שהאיר בפני חבר שחוקר את הנושא בעבודת הדוקטורט שלו, כרוך בלדבר כל הזמן על כמה שאתה מומחה. אז בתור מומחיות בכאבי כתיבה ומשברי ניהול זמן, אני מרשה לעצמי להרהיב עוז ולומר שאני לא סתם מוכשרת בזה, אני פאקינג פרו. חולצה לבנה מכופתרת, קו תחתון מתחת להכל, 18 טאבים פתוחים בדפדפן בכל רגע נתון ולפחות שלוש רשימות של דברים שצריך לעשות החודש (בגוגל קיפ, בקאלנדר ובמחברת שנרכשה בסכום שערורייתי בחנות היפסטרית למוצרי נייר). תאכלו אבק, דחייני ארנונה ובכייני יוגה שמתקשים לקום לשיעור של שש בבוקר. הכאוטיות שלכם מדגדגת לי בקושי את הסנוז העשירי של השעון המעורר.

אבל הי, אל תיתנו לרוח הקרבית של הפסקה האחרונה לתעתע בכם. זה אינו פרץ אנרגיה אלא סתם גל מרמור חמקני, שאין לראות בו זרז מוטיבציה להגשמת מטרות נשגבות. בפועל, אני כאן משתי סיבות ממוקדות, שאף אחת מהן אינה תורמת לקידום הדוקטורט שלי או שלכם:

  1. כדי לכתוב שאני רוצה לכתוב יותר (אך, כפי שהולך הסיפור הידוע, סוחבת אחרי כמה הרגלים מחורבנים שמושכים לי ברגל כמו ילד מנוזל ולא מאפשרים לי למפלצת הכתיבה שבי לפרוץ).
  2. כדי לחלוק כמה המלצות לדברים שעשיתי עם הזמן שלי בשעה שהייתי אמורה לכתוב (אולי נהפוך את זה לפינה קבועה?) ומצאתי כמעוררי מחשבה/ השראה/ פרופרוציות. גם זה חשוב לפעמים.

הראשון הוא הפודקאסט המצויין והממכר להדאיג שכל האינטרנט דיבר עליו לפני שלוש שנים, סיריאל, שגם ממרחק של זמן ורוויה מז'אנר הסדרות-הבלשיות-להאזנה, עומד בהבטחות של כל המיסיונרים שהפצירו בי להאזין לו בעוד ב-2014. מכיוון שמדובר בחדשות ישנות לא אכנס לפרטים, רק אציין שבשבילי החוויה שבאמת הדהדה פנימה הייתה פסיפס התחקיר המרהיב של שרה קאנינג וצוות ההפקה שלה. היו לא מעט ביקורות שתלו את הפופולאריות של הפודקאסט הזה בהבאת ה"מאחורי הקלעים" של העבודה העיתונאית ל"קדמת הבמה" (מגזין Wired קרא לזה "Audio Journalism") – ההתנדנדות הגלויה של קאנינג לאורך כל הסדרה לגבי חפותו או אי-חפותו של עדנאן סעיד, שהואשם לפי 15 שנה ברצח של חברתו היי מין לי, בהיותו בן 17 בלבד, ונידון למאסר עולם; תשומת הלב הבלתי סבירה שלה לכל פרט לפרט בפרשייה הזו – מהסתירות בעדות שהרשיעה את סעיד, דרך שיעור מזורז בפרישת תאים סלולריים כדי להוביל את המאזין יד ביד בנבכי לוג השיחות בטלפון של הרוצח לכאורה, ועד הדגמה יצירתית של הקושי לבחון כמה מהנחות המוצא בתיק הזה (למשל, ידעתם שכמעט בלתי אפשרי לזכור בפירוט מה עשיתם לפני חמישה שבועות? זה התזמון שבו החלה החקירה של סעיד, שעד היום לא מצליח לזכור איפה היה בזמן הרצח המשוער של חברתו לשעבר. כדי להדגים עד כמה המשימה הזו בלתי סבירה, קאנינג פותחת את הסדרה בראיונות קצרים שערכה עם מספר בני נוער, שנכשלים בזה אחר זה בניסיון להשיב על השאלה הזו). אין ספק שסיריאל הוא דוגמה מובהקת לטרנד שצובר תאוצה בעשור האחרון: עלייתם של העיתונאים ככוכבי הסיפורים שלהם, לצד המחבלים, הרוצחים, הפושעים והאנשים הפשוטים שעומדים במרכז הסיקור, וזוכים למעמד של סלבריטאים, בעוד מקבלי ההחלטות ומוסדות החוק נדחקים לשולי הבמה התקשרותית (ליבס וקמפף כתבו ספר שלם על התופעה הזו, ויש גם גרסת אמ;לק). אבל עבורי, זה לא היה רק רוחב היריעה של התחקיר הדקדקני והחשיפה המתמדת של המנגנונים מאחריו. מה שבאמת תפס אותי היה הבחירה לנקז את כל העדויות, ובראשן העדות של קאנינג עצמה כמספרת-חוקרת, לתוך המדיום החם והבלתי מרפה של אודיו. יותר מכל הראיות שהוצגו במהלך תריסר פרקי הסדרה, מצאתי את עצמי מובלת פנימה על-ידי הקולות הנחרצים, המהוססים, העולים ויורדים עם כל פנייה והתפתחות בפרשה. הרגעים שבהם קולה של קאנינג מתחמם או מתקרר, נסדק מעט או נבלם על ידי לגימת אוויר מופתעת – היו מבחינתי נקודות החיכוך שיצרו את הניצוצות בסדרה.

באותו עניין, כמה שבועות אחרי שגמעתי את סיריאל ונותרתי עם לב בצורת אוזניות במרכז החזה, נתקלתי בפודקאסט משובח אחר שנקרא Homecoming. בשונה מסיריאל, זו אינה סדרה דוקו-בלשית אלא תסכית של ממש, כמו בשנות ה-40 של המאה הקודמת, עם שחקנים (ביניהם דיוויד שווימר, קתרין קינר ואוסקר אייזק), אפקטים קוליים ונרטיב פיקטיבי. הסיפור מתרחש במתקן נסיוני לחיילים אמריקאים ששבו מהחזית עם הפרעת דחק פוסט-טראומטית, שאמור לספק להם מערך תמיכה עד שיוכלו להשתלב שוב בחיים האזרחיים. מבלי להיכנס לספוילרים, אספר שבמוקד העלילה עומדים היחסים המשולשים שבין היידי ברגמן, מטפלת וורקוהולית ומוכשרת שעובדת במתקן, לבין וולטר קרוז, חייל רגיש ורדוף, שראה את חברו ליחידה נדרס בברוטליות לנגד עיניו, והבוס של היידי (שווימר מיודעינו), שדוחק בהיידי לבצע את הניסוי שלשמו גויסה גם במחיר מעורר שאלות מבחינה אתית. מעבר לזה שהתסכית כתוב ומשוחק נהדר, השימוש שהיוצרים שלו עושים בסאונד הוא לא פחות ממהפנט.

כל הסיפור למעשה מובא דרך שיחות מוקלטות (בעיקר בטלפון וברשמקול), ללא מספר כל-יודע, כשהדרמה נבנית בעיקר באמצעות שיבושים בתקשורת ומגבלות האמצעים הטכנולוגיים. דוגמה נהדרת לזה אפשר למצוא כבר בפרק הראשון, שבו הבוס של היידי מתקשר אליה משדה התעופה, כשהוא אחוז אמוק לתפוס את הטיסה הבאה שלו ומתעלם בבוטות מבעיות הקליטה בקו ומהניסיונות הסבלניים של היידי להשתלב בשיחה. כל מי שאי פעם עמד בסיטואציה הזאת מכיר היטב את התחושה: מישהו מתקשר אליך אבל אין לו באמת זמן לדבר איתך, הוא נובח עליך שאתה לא מקשיב למרות שאתה מנסה ככל יכולתך להתגבר על הרחשים והקיטועים שבצד השני, וכל ניסיון שלך להשחיל משפט נהדף על-ידי מוען סמכותי וקצר רוח, שדווקא שומע אותך מצוין ולא מבין מה הבעיה שלך. זה מתסכל נורא. בדרך זו הסאונד הופך לכלי לשיקוף יחסי הכוחות בין הדמויות, ומעורר במאזין אי-נוחות וחוסר אונים ממש כאילו היה בנעליה של היידי הנזופה. יש עוד הרבה דוגמאות לשימוש המודרני הזה בסאונד, שניגש לז'אנר התסכית מפרספקטיבה רעננה ומתוכמת שמצדיקה הרנסנס העכשווי של סדרות אודיו. בקיצור, אני ממליצה.

[במאמר מוסגר: החיבור בין פוסט-טרואמה ואודיו מעניין גם בהקשר רחב יותר, מפני שבניגוד לצילום או כתיבה, השימוש בסאונד מכניס לעדות הפוסט-טראומטית את ממד הזמן. בתחום של לימודי ארכיון ומדיה (יש כזה, נשבעת) נהוג לעשות הבחנה בין שני נטיבים של עדות: הנתיב ההיסטורי הממוסמך, הכתוב, והנתיב של הטראומה – שעובר דרך שתיקות, גמגומים וכו'. אף על פי שמסמכים נוטים לקבל את הבכורה מבחינת חשיבות היסטורית, צריך לזכור שטקסט לא יכול לתפוס את שטף הזמן. טקסט הוא מדיום של מרחב, ואילו הקלטה היא מדיום של זמן. מהבחינה הזו טקסטים כתובים מצליחים ללכוד את התוכן של העדות, אך מפספסים את מה שמכונה "הפרפורמנס של העדות": ההתרחשות עצמה, הרגע שבו העד חוזר וחווה מחדש את ההתרחשות דרך הדיבור. במילים אחרות, הבחירה לספר סיפור על פוסט-טראומה בתסכית היא יותר מרכיבה על טרנד הפודקאסטים במקרה של "הומקאמינג", לדעתי.]

אחרון חביב הוא העיבוד הטלווזיוני של רשת סטארז ל"אלים אמריקאים", המובסס על הרומן עטור הפרסים של ניל גיימן, שאותו אני אוהבת מאוד. יש משהו מהמם, במובן של shocking, בזה שהספר יצא לאור ב-2001, ורק עכשיו הפכו אותו לסדרה. אני לא מצליחה לחשוב בשליפה מהירה על עוד ספר שכה מתבקש להחיות את הדימויים הקולנועיים שבו לכדי ייצוג ויזואלי, שלא לדבר על הרלוונטיות של הטקסט הזה לעידן טראמפ והכל. בלי השוואות לספר, כי מה זה כיף, הסדרה פשוט מעולה וגורמת לקולטנים בכל מיני מקומות במוח להבהב בחדווה. גם שם עולות הרבה שאלות של מדיה, שלא אצלול לתוכן אליהן מטעמי מיקוד ותעדוף משימות שפוי, אבל אלוהים יודע שאני רוצה.

המשך סופשבוע יעיל למי שחוגג,

דחיינונימית

*מודה ומתוודה שסיימתי את התזה, אבל לא רוצה להוציא את העיניים למי שעדיין לוחם את מלחמתו הצודקת על הזכות להיפטר מהעול הזה, לכן הצנעתי את ההערה הזו בהערת שוליים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s