פשוט לכתוב

טוב, אז הנה זה בא. הנה ניסיון לכבות את מערכת הבקרה הראשית.

אני פותחת בהערת סוגריים שאולי תחרוץ מראש את גורלו של הניסיון הזה: אני לא מאמינה שיש דבר כזה "פשוט לכתוב". קודם כל כי מה לעזאזל פשוט בזה, ושנית כי כמו בכל תהליך – כשמתרגמים מחשבות למילים משהו חייב להשתנות בדרך. משהו מתווסף ומשהו הולך לאיבוד. המילים הן כמו משקולות בקרסולי המחשבות, מושכות למטה ומצמידות חזק לקרקע. לפעמים התהליך הזה כל כך אלים עד שהוא משתק. אותי, לפחות. אין שום דבר "טבעי" בכתיבה בעיני ולכן אני חשדנית כלפי כל הרעיון הזה של "לדבר" את המחשבות שלי ישרות אל הדף. ובכל זאת אני נותנת לזה הזדמנות כי נמאס לי לשבת כל היום מול מסך מרצד מבדידות מזהרת. הבדידות הזאת הפכה להיות הפילגש שלי, המפלצת שצריך להאכיל בסיפורים על מחסומי כתיבה, עצלנות, עייפות, ניהול זמן לקוי, האלבומים הכי עצובים של בק. הגעתי לנקודה שבה נגמרו לי כל הסיפורים. אני מדפדפת בהם בפעם השנייה והשלישית, מתעכבת על קטעים שאהבתי, מחזירה למדף ומחכה שעוד יום ייגמר. הזמן מקבל מין איכות צמיגית כזאת, הוא מרגיש כמו נוזל עכור ודביק שמטביע אותי בתוכו. אני צריכה אוויר. סגור סוגריים.

מצאתי את הפוסט הזה בבלוג "The Thesis Whisperer", שמציע לגשת לכתיבת התזה או הדוקטורט בחתיכות קטנות ולא מחייבות. דרך אחת היא לכתוב פוסט בבלוג שמיועד לקהל מדומיין (או לא מדומיין). ככה אפשר לשחק עם מחשבות בצורה חופשית ואסוציאטיבית בלי לחשוב יותר מדי על ניסוחים אקדמיים והערות שוליים לתפארת. מצד שני, המדיום מחייב אותך להיות קצר, ענייני ובהיר. זה נשמע לי נחמד. אבל יותר משזה נשמע לי נחמד, זה נשמע לי מוכר. הזכיר לי שפעם כתבתי בלוג בעצמי, שם ידעתי להפיק מילים על גבי מילים כעניין שבשגרה. חלק ניכר מהמילים האלה היה מביך וגרוע, אבל לפחות היה שם גוש של מילים שאפשר להצביע עליו ולומר, "רואה את הערמה הענקית הזאת? זה חרא". כלומר, הידיעה שהייתה שם כמות לא מבוטלת של מילים הייתה מנחמת. הרגשתי שעשיתי משהו.

וזה אולי המאבק הגדול ביותר של אקדמאים – מול החברה אבל בעיקר מול עצמם: להסביר איך עבודה כל כך אינטנסיבית נראית (ומרגישה) כמו עבודה שלא עושים בה שום דבר. לפעמים אני שומעת את עצמי מספרת לבן זוגי מה עשיתי היום, וזה הולך בערך ככה: קמתי בשעה לא סבירה (אמצע הלילה או אמצע היום), הוצאתי את הכלב, הכנתי קפה, קראתי מאמרים, ערכתי כמה שורות שכתבתי אתמול, הכנתי עוד קפה, קראתי עוד קצת, הלכתי לנמנם לשעה והתעוררתי בוכה מאשמה כעבור 40 דקות, חזרתי לעיין במאמר שכבר קראתי, כתבתי עוד כמה שורות, מחקתי אותן. זהו. אין לי משהו מוחשי להצביע עליו ולהגיד, את זה אני עשיתי! תחושת הכלום הזאת, הכלום שאני מסורה לו באופן כה טוטאלי מרגע שאני פוקחת עיניים ועד שאני שוקעת שוב בשינה, מוציאה אותי מדעתי. וכשאני עומדת שם מחוץ לדעתי ומשקיפה על עצמי מהצד, אני באמת לא מבינה מה הביג דיל ב"פשוט לכתוב". מה הסוד הגדול והמזדיין הזה שאנשים אחרים יודעים ואני לא יודעת?

אז השבוע קיבלתי כמה טיפים מאנשים נבונים ומנוסים בעניין הזה. השתעשעתי במחשבה להעלות אותם על הכתב על מנת לשכתב אותם בבוא היום למדריך מעשי לכתיבת דוקטורט. זה כנראה לא יקרה, חלקית בגלל שאני נוטה לשכוח עצות חכמות וחלקית בגלל שאני לא מאמינה שמישהו או משהו יכול ללמד אותי איך לכתוב דוקטורט. אבל זה לא אומר שאני לא הולכת לכתוב את הטיפים האלה כאן, כי זה כל הרעיון של מרחב בטוח ולא מחייב כמו בלוג, נכון? פשוט לשפוך לתוכו מחשבות, גם שלי וגם של אחרים.
ובכן, זה מה שלמדתי בשבוע הראשון של הדוקטורט:

  • לגשת לזה כמו פועל בסווטשופ. יש שעות עבודה, יש תפוקה לתת. עושים מה שעושים בטווח השעות המוגדר ואז הולכים הביתה. אין שום דבר רומנטי בכתיבה. השראה היא לא משהו שפשוט נוחת עליך ומניע את האצבעות שלך על מקשי המקלדת. זאת עבודה כמו כל עבודה, ולכן אין סיבה שנתייחס אליה אחרת.
  • התמודדות עם ביקורת: דרך אחת לחשוב על הערות פסקניות וקשוחות היא כמו על ביקורת עצמית. נגיד, כשאני עוברת על מסמך שכתבתי, אני מעירה לעצמי הערות חותכות ומוחקת דברים מיותרים. אני לא מנסחת את ההערות שלי בצורה עדינה ומפותלת כדי לגרום לעצמי להרגיש יותר טוב, אלא ניגשת ישר לעניין ("להוריד", "לא מדויק, למצוא ניסוח אחר", "לא עובד"). כשקורא חיצוני כותב לי הערות מהסוג הזה אני נעלבת, אבל למה לי? אני יכולה להתייחס לזה בצורה עניינית כאילו אני מתכתבת עם עצמי. כשאני עורכת את עצמי, אני לא רואה צורך לעטוף את זה ביותר מדי גינונים. כנראה שגם המנחה שלי חושב ככה, ולכן הוא לא מבזבז זמן על ניסוחים זהירים ומרומזים. הוא אומר לי מה עובד ומה לא בצורה הישירה ביותר. אם כבר, אני צריכה להעריך אותו על זה.
  • צריך לזכור שגם המנחה יכול לטעות. לקבוע פגישה ולנסות להבין את נקודות הביקורת שלו. להראות לו איפה קראתי דברים שסותרים או מאתגרים את הביקורת הזאת. לדבר לדבר לדבר על זה.  (25/6/17 – חוזרת בי מההערה הזאת. לא בטוח שחייבים לדבר על הכל עם המנחה, בטח שלא לשים את השיח הרגשי סביב הדוקטורט במוקד הפגישה. או כמו שאני אומרת לעצמי פעם ביום, בממוצע: תהיי עניינית לגבי זה).
  • לצאת לרוץ. ללכת. לעשות משהו שהוא לא ישיבה מול המחשב. לעשות מזה הרגל.
  • כשאני נתקלת בתיאוריה שאולי יכולה להתאים לטיעון שלי, לא לפחד לקחת ממנה את מה שאני צריכה ולהשליך את מה שלא. לא לוותר לגמרי על הרעיון רק בגלל שכל החלקים בתיאוריה לא מתיישבים אחד-לאחד עם הטיעון שלי. בגדול, לא לפחד לכתוב בגלל שאני "לא יודעת מספיק" או "לא ירדתי מספיק לעומק התאורטי של הדברים". קודם לכתוב. אחר כך לחשוב, לערוך, ושוב לחשוב.
  • מישהו שהמאמר שלו נדחה סיפר לי את הסיפור הבא: הוא קיבל ביקורת מארבעה קוראים – אחד חשב שהעבודה שלו היא יצירת מופת, השני כתב משהו בסגנון "הרעיון שלך קקי, ואתה קקי", והשניים הנוספים העירו הערות רבות ומפורטות לגבי הדברים שצריך לשפר בטקסט. כמובן שהוא ראה לנגד עיניו רק את הביקורת של הקורא השני, וזה השבית אותו לשבוע. אבל בדיעבד הוא הגיע למסקנה שגם הביקורת של הקורא הראשון לא ממש עזרה לו להתקדם. בשורה תחתונה, מחמאות זה נחמד, אבל כדי להשתפר צריך להתעכב רק על הערות קונסטרוקטיביות. תמיד יהיו אנשים שירצו להפיל אותנו ואנשים שינסו לנו לגרום להרגיש טוב. הכי מועיל להקשיב לאלה שפשוט באו לעבוד.

עד כאן להפעם. לפחות עד שאני אלמד איך לכתוב 10,000 מילה ביום.

מודעות פרסומת